קערית של דבש / רותי צפרוני

הסולטן חשש כי מלחמה מאיימת על עתיד ממלכתו.
מיהר וקרא לבכיר מבין חוזי העתידות בחצרו.

“כמה זמן נותר לי לחיות”? שאל הסולטן.

“אדוני האהוב יחיה די זמן כדי לקבור את כל בניו לפניו.” ענה החוזה.

זעמו של הסולטן לא ידע גבול והוא הורה לתלות מיד את האיש שהעז להשמיע דברים נוראיים כל כך.

מודאג ומפוחד הזמין הסולטן חוזה עתידות אחר ושאלו אותה שאלה בדיוק.

האל הטוב העניק לך חיים כה ארוכים, עד שתזכה לחיות זמן רב אחרי בניך, ולהכיר את נכדיך ואת נינך.” השיב חוזה העתידות.
הסולטן היה מאושר ואסיר תודה , והורה להעניק לאיש כסף וזהב לרוב- הוקרה על נבואתו.

בצאתו מן הארמון, פנה אחד מיועצי הסולטן לחוזה העתידות :”אמרת אותם דברים שאמר קודמך. הוא הוצא להורג ואילו אתה קיבלת תשורות לרוב. הכיצד?”
השיב חוזה העתידות:
“אם חייב אדם לשגר את חץ האמת , כדאי לו לזכור לטבול את קצהו בקערית של דבש”…..

חשוב להבחין, בתקשורת בין אישית, בין ה”מה”  וה”איך”.

אפשר להגיד כל דבר-  אבל!  כדאי לתכנן בתשומת לב רבה ,את הדרך בה יאמר.
דרך מקדמת היא זו שתיקח בחשבון את ההיבטים החיוביים המקושרים לתוכן .

חוזה העתידות קרא לדרך שבחר- טבילה בקערית דבש.

אני קוראת לזה – אפקטיביות!

צור קשר

ההודעה נשלחה בהצלחה
ההודעה לא נשלחה, אנא נסה שנית