למי יש עיפרון? / רותי צפרוני

מתוך  “המחברת האדומה. סיפורים אמתיים”. מאת פול אוסטר

הייתי בן שמונה.
בשלב זה בחיי לא היה בעיני שום דבר חשוב יותר מבייסבול.
הקבוצה שלי הייתה הניו יורק ג’איינטס, ועקבתי אחר מעלליהם של אותם גברים בכובעי מצחייה במלוא הדבקות של מאמין אמתי.
אפילו עכשיו, כשאני נזכר בקבוצה הזאת שאינה קיימת עוד, אני יכול לדקלם בע”פ כמעט את כל שמות השחקנים.
אך הכי מושלם בעיני, הכי ראוי להערצה היה ווילי מייז המופלא.

באותו אביב לקחו אותי לראשונה למשחק בליגה הבכירה.
לחברים של הורי היו מושבים טובים ובערב אפריל אחד הלכנו יחד לראות את הג’איינטס משחקים נגד מילווקי בריווס.
אינני יודע מי ניצח, אינני זוכר שום פרט מהמשחק, אבל זכור לי היטב שאחרי המשחק הורי וחבריהם המשיכו לשבת ולשוחח עד שכל הצופים האחרים יצאו. השעה התאחרה כול כך שהיינו צריכים לחצות את המגרש ולצאת דרך יציאה יחידה שנותרה פתוחה, במרכז השדה- בדיוק מתחת לחדרי ההלבשה של השחקנים.

כשהתקרבנו לקיר , ראיתי פתאום  את וילי מייז. לא היה כל ספק בעניין- זה היה וילי מייז!
הצלחתי להניע את רגלי לכיוונו ואז, כשאני מגייס כל שמץ אומץ בתוכי, אילצתי את עצמי לומר כמה מילים.
“מיסטר מייז”, אמרתי, “אפשר בבקשה לקבל חתימה?”
הוא היה אז בן 24, אבל אני לא יכולתי להביא את עצמי להעלות את שמו הפרטי על דל שפתי.
תגובתו הייתה מהירה וחביבה. “בטח, ילד, בטח,” הוא אמר, “יש לך עיפרון?” הוא היה מלא כל כך מרץ נעורים, עד שניתר מעלה ומטה תוך כדי דיבור.
לא היה לי עיפרון, וביקשתי מאבי להשאיל לי את העיפרון שלו.
גם לו לא היה.
גם לא לאימי.
וגם, מסתבר, לא לאף אחד מהמבוגרים האחרים.

וילי מייז הגדול עמד והביט בשתיקה. כשהתברר שלאף אחד מבני הקבוצה שלנו אין כלי כתיבה, הוא פנה אלי ומשך בכתפיו.
“מצטער, ילד,” אמר, “אין לך עיפרון, לא יכול לתת לך חתימה”.
ואז החל להתרחק מהאצטדיון אל תוך הלילה.
לא רציתי לבכות, אבל הדמעות החלו להתגלגל מעצמן על לחיי, ולא יכולתי לעצור אותן. ועוד גרוע מכך, בכיתי כל הדרך הביתה במכונית.
כן, הייתי הרוס מרוב  אכזבה.

אחרי אותו לילה התחלתי לשאת איתי עיפרון לכל מקום.
עשיתי לי הרגל לא לצאת מהבית בלי לוודא שיש לי עיפרון בכיס.
לא שהיו לי תכניות גדולות לעיפרון הזה, אבל לא רציתי להיתפס לא מוכן. פעם אחת כבר נתפסתי בידיים ריקות , ולא הייתי מוכן שזה יקרה לי שוב.

השנים לימדו אותי לפחות את הדבר הזה-
אם יש לך עיפרון בכיס, יש סיכוי  טוב שיום אחד תרגיש פיתוי להתחיל להשתמש בו.

וכך, כפי שאני אוהב לספר לילדי, נעשיתי סופר”.

צור קשר

ההודעה נשלחה בהצלחה
ההודעה לא נשלחה, אנא נסה שנית